החלטה בתיק בש"א 174744/07

1.         בפני בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל מעשה בית דין, אי תיקון התביעה בת.א. 39494/03, ויתור, מניעות ושימוש לרעה בהליכי משפט.

2.         בפני תביעה שהוגשה על ידי התובע (להלן:"המשיב") כנגד הנתבעים (להלן:"המבקשים") "בהמשך לכתב תביעה קודם שהוגש ע"י התובע נגד אותם נתבעים מיום 19.6.03 בת.א. 39494/03, כתב התביעה התקבל במלואו ע"י כב' השופטת רונית אלט - פינצ'וק (סעיף 3 לכתב התביעה).

3.         במסגרת ת.א. 39494/03 (להלן:"התביעה הראשונה") תבע המשיב פיצוי בסך 945,722 ש"ח בגין הנזקים שנגרמו עקב הפרת הסכם להספקת פטמים חיים שנכרת בינו לבין הנתבעת 1 (להלן:"המבקשת 1") והצטברו עד מועד הגשת כתב התביעה (19.6.03).

4.         בפסק הדין מיום 23.1.07 שניתן בתביעה הראשונה ע"י כב' הש' רונית פינצ'וק -אלט  התקבלה התובענה.

ביום 11.3.07 הגישו המבקשים ערעור לביהמ"ש המחוזי על פסה"ד בתביעה הראשונה (ע"א 1678/07).

במסגרת הערעור, ביום 29.5.07 הוגשה ע"י המבקשים בקשה להורות על עיכוב ביצוע פסה"ד בתביעה הראשונה בשל הגשת התביעה דנן.

בהחלטת כב' השופטת מיכל רובינשטיין מיום 20.9.07 נדחתה הבקשה.

5.         בכתב התביעה מיום 3.5.07, שהוגש במסגרת התביעה שבפני, תובע המשיב פיצוי בגין המשך הנזקים שנגרמו בתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה בהליך הקודם - קרי, מיום 19.6.03 ועד ליום הגשת התביעה שבפני.

6.         תמצית טענות המבקשים:

א)         בתי המשפט, בבואם לבחון התקיימות השתק עילה, בוחנים את הדמיון בין התשתיות העובדתיות, הזכויות שנפגעו והאינטרסים המוגנים.

במקרה דנן, שתי התביעות מבוססות על הפרה, כביכול, של הסכם שנחתם בין המשיב למבקשת 1, לרכישה של פטמי עוף.

עילת התביעה היא עילה חוזית והאינטרס המוגן, בשתי התביעות הוא סעד כספי. כמו כן, כתבי התביעה הינם העתק מדויק, כמעט מילה במילה, אחד של השני.

השוני היחיד בין התביעה דנן לקודמתה, הינו שהתביעה דנן עוסקת בנזקים שנגרמו לכאורה, לקיבוץ בתקופה שמיום לאחר הגשת התביעה המקורית ועד ליום סיום ההסכם עם צד ג'.

כל אותן "תביעות" היו בידי המשיב כבר ביום הגשת התביעה המקורית (ולכל הפחות- ביום 24.10.06, מועד סיום ההסכם עם  הנתבעת 1, כפי טוען  המשיב, ובכל  מקרה  לפני  מתן  פסה"ד בתביעה המקורית (23.1.07).

המשיב לא הגיש תביעה אחת על שלל נזקיו הכספיים בגין העילה האחת, למרות שהיו ידועים לו מראש ואף לא ביקש לתקן את כתב התביעה המקורי במועד סיום ההתקשרות עם הנתבעת 1, מקום שהאומדנות לא יכלו להשתנות עוד.

לפיכך, אין לאפשר למשיב פתח להתדיינויות נוספות ול"מקצה שיפורים".

ב)         הלכה ידועה היא, כי אם לבעל דין, שנגדו נטענת טענת מעשה בית דין הייתה הזדמנות להעלות את טענותיו בהליך הקודם, הרי שלא ייזקק ביהמ"ש לתביעתו זו פעם נוספת. במקרה דנן, עוד במועד הגשת התביעה המקורית (19.6.03) ידע התובע לחשב את כל נזקיו, לכאורה, כתוצאה מההפרה הנטענת של ההסכם הואיל ועוד קודם לכך, ביום 15.12.02, כבר נחתם ההסכם עם צד ג', אשר על סמך הפערים לכאורה, בינו לבין ההסכם עם נתבעת 1 תבע ותובע המשיב נזקים.

זאת ועוד, אף אם נבחן את מועד התגבשות הנזקים בפועל (יום סיום ההסכם עם הנתבעת 1 אם היה מקוים בהתאם להתחייבות המקורית בין הצדדים), 24.10.06, הרי שאותו מועד קודם בהרבה ליום מתן פסק הדין בתביעה המקורית (23.1.07) בידי המשיב היתה היכולת, ומשכך, בהתאם להלכה הפסוקה, החובה - להעלות את מלוא טענותיו כבר בהליך הראשון.

ג)          בנסיבות העניין, עמד לרשות המשיב סעד של תיקון התביעה המקורית על ידי הכללת התביעה דנן ונקבע כי כאשר מדובר בסעדים הקשורים לעילה אחת, הופך התיקון להכרחי, בכדי למנוע מצב של בזבוז זמן משפטי וכדי למנוע מצב בו בהעדר נטילת רשות לפיצול סעדים עלולה תביעה נפרדת לפיצויים באותה עילה להידחות.